החברה

כריסטיאן צוקוני

פיסול ועבודות אבן

ביוגרפיה

כריסטיאן צוקוני, יליד פיאצ'נצה בשנת 1978, מפתח מחקר על דמות האדם באמצעות פיסול, צילום, וידאו ופרפורמנס. במרכז עבודתו עומדים הגוף, השבריריות והקשר בין חומר להיעדר.

מהטכניקה הקנוקלסטית, המבוססת על הרס, ריקון וקומפוזיציה מחדש של פיסול, הוא עובר לעבודות שחורות ומכלולים של אבן, ברזל ושעווה. גלריית OMGF מתעדת שלבים שונים של מסע זה.

בשנת 2024 הוא מציג את התערוכה In attesa del buio (מחכה לחושך) בכנסייה לשעבר של הטרזיאנה בפיאצ'נצה, שאצר מנואל פרארי. התערוכה מוסיפה פרק עדכני למסע המתואר בארכיון.

בשנים 2025–2026, התערוכה ממשיכה עם Sibille (סיבילות) בפאלאצו פרנזה, פיאצ'נצה, והתערוכה הקבוצתית PIETRA. Il tempo scolpito (אבן. זמן מפוסל) בביאלה בשנת 2026.

אתר רשמי

התוכן עודכן ב-20 באוקטובר 2026

ביוגרפיה מלאה

טקסט מלא מארכיון OMGF, עודכן ביולי 2019. הפניות היסטוריות נשמרו; מידע עדכני יותר מדווח בנפרד ומקושר למקורות רשמיים.

פיסול, צילום, וידאו, מיצג. כל היבט של עבודתו של זוקוני נתפס כשלם מאוחד במחקר המוקדש כולו לגוף האדם.
החל מהתוצאות "קנוקלסטית" שהוצגו ב מוזיאון לאמנות עתיקה של טירת ספורצה במילאנו, ועוברים דרך תקופת "עבודות שחורות" בהשראת המעברים התת-קרקעיים שלבית החולים האנטיקו דל צ'פו בפיסטויה, אנו מגיעים לסדרת הצילומים "אפר" ו "אחורה" וסרטונים כגון שתיקה, ריק, פעולה/דוגמה, ועד לפסלים בהשראת לוויתן הובסיאנית.
עם עבודות חדשות אלה, הפסל הופך את רעיון מיכלאנג'לו של "יחיד" "בלוק" לבטא, באמצעות בלוקים שנוצרו מ "אבני פסולת" ומחוברים בחוט ומכוסים בשעווה, את הפיצול הפסיכולוגי, המיני, התרבותי והאסתטי של האדם העכשווי; חברה אלימה, מפורקת ומבלבלת יותר ויותר.

צוקוני, יליד פיאצ'נצה בשנת 1978, החל את מחקרו האמנותי בשנת 1990, כאשר החל לפקוד את מחצבות קררה.
באותן שנים, לימוד הטכניקה וההערצה למיכלאנג׳לו הובילו אותו לפתרונות אסתטיים רבי עוצמה, שהוצגו בתערוכת היחיד הראשונה שלו, שאורגנה על ידי Piero Molinari ב-האוניברסיטה הקתולית של פיאצ׳נצה בשנת 1998.
במהלך העשור הבא, הוא הקדיש את עצמו ליצירת מונומנטים ציבוריים גדולים.
סיכום של תקופה זו הוא תערוכת היחיד משנת 2007 שאצר אלן טובאס בגלריית האמנות של טירת ויסקונטאו בלניאנו, שם הציג בפיאצה סן מגנו את הלגיון הג'יגנטסקה.
מאותו רגע ואילך, פיסול מונומנטלי הפך לפחות ופחות מעניין עבור זוקוני, שהסיט את מחקרו לצורת פיסול אינטימית יותר המבוססת על פרשנות אינדיבידואלית של המיתוס הקלאסי, עד כדי כך שבסוף 2007 המציא את KENOCLASTICA [1]הטכניקה. תוצאותיה של אותה "הרס, ריקון ושחזור כואבים של פסל (ושל עצמך)" הוצגו על ידי רודי צ'יאפיני בשנת 2010 בתערוכת יחיד "SCANDALOSA" [2] במוזיאון מוזיאון האמנות העתיקה של טירת ספורצסקו במילאנו.
לאחר אדיפוס ולאחר ארוחת הערב באמאוס של גופות שהוצגו ב הביאנלה בוונציה של 2011, כשהוא מרגיש את עורק המיתולוגיה והדת שלו מותש, הוא צולל ללא פילטר אל תוך התחומים האפלים של האדם העכשווי. כבר בתערוכות היחיד שלו ב המוזיאונים האזרחיים של פאלאצו פרנזה בפיאצ'נצה, שאצרה אלנה פרסיוואלדי, וב מוזיאון האופרה של הדואומו בפראטו, שאצר לוקה ביאטריס, פסלו הופך יותר ויותר «ברוטלי ומלוכלך», עד 2013 ב "תקופת העבודות השחורות" בהשראת המעברים התת-קרקעיים שלבית החולים האנטי-ביתי דל צ'פו בפיסטויה.
במהלך תקופה אינטנסיבית זו, הוא שיתף פעולה עם מוסטפא סבאח בפרויקטים משותפים של פיסול ומיצב וידאו בפורטו (פורטוגל) ובמילאנו עבור התערוכה HOT שאצר לוקה ביאטריס, ובאצרותיו של אנטוניו מנצ'ינלי, הוא הגה את ההפנינג בן שלושת הימים חור הצצה, בו חשף מנגנונים מציצניים שבדרך כלל נשמרו חבויים.
בין סוף 2013 לתחילת 2014, הרגע ההיסטורי הדרמטי ומודעות אקולוגית גוברת הובילו אותו להפוך את רעיון ה- "בלוק יחיד". על ידי הרכבת פסולת ייצור לגושים גדולים, החלה זוקוני את "תקופת לוויתן", שתוצאותיה הוצגו לראשונה, באוצרותו של עמנואלה בלופי, בתערוכה לוויתן.